החלטה בתיק ת"ד 1927-09-11

1.         זו החלטה בבקשת המבקשת להורות על זיכוי הנאשמת בתום פרשת התביעה ומחמת הטענה כי "אין להשיב לאשמה" בהתאם לסעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי.

כנגד המבקשת הוגש כתב אישום המייחס לה גרימת תאונת דרכים, נהיגה בחוסר זהירות מבלי ליתן זכות קדימה.

טענות הצדדים:

2.         בהתאם לאמור בבקשה הראיה העיקרית עליה מבססת המשיבה את טענתה היא דו"ח בוחן התנועה. לטענת המבקשת הבוחן לא היה בזירת האירוע בעת התאונה וגם לא סמוך לקרות התאונה אלא כעבור לשבועיים מאירוע התאונה.

הבוחן הוא זה שגבה את ההודעות מהמעורבים, והעדיף את הודעת הנהג המעורב על פי גרסת המבקשת. עוד טענה המבקשת כי הבוחן אישר את מסקנתו אך ורק ממדידת שדה הראיה ולא על יסוד נתונים נוספים.

3.         לטענת המבקשת הבוחן לא בדק את התנאים האחרים כגון מהירויות נסיעה ומרחקים.

כלל עדי המאשימה הינם עדים בעלי אינטרס, שכן כולם היו נוסעים ברכב המעורב, כולם חברים ועובדים באותו מקום עבודה.

4.         יתרה מכך, עדים אלה צילמו את הזירה אולם אלה לא הוגשו לבית המשפט.

בנוסף לכך עדותם המהותית של העדים איננה מעידה על הגורם לתאונה ולמעשה מן הראיות בתיק ניתן להסיק כי הנהג המעורב הוא זה שנושא באשמה לאירוע, ולפיכך אין די בראיות כדי לבסס הרשעה נגד הנאשמת.

5.         המשיבה התנגדה לבקשה וטענה כי אין בית המשפט שוקל שיקולי מהימנות בשלב זה, ולא מעניק משקל ראייתי שכן על הראיות לזכות במלוא האמון והמשקל הראייתי.

באשר לטענה כי בוחן התנועה ביקר בזירה רק לאחר שבועיים ממועד האירוע, טוען ב"כ המשיבה כי דין הבקשה להדחות, שכן לא הועלתה כל טענה כי הכביש, שדה הראיה או הרחוב השתנו במהלך פרק זמן זה.

תהליך הסקת המסקנות של הבוחן הינו ראוי, שכן ממילא אין בית המשפט נותן בשלב זה משקל למהימנות וכל הראיות ועדויות המאשימה מקבלות משקל מלא.

עוד טען ב"כ המשיבה כי לא הוכח כי לנוסעים המעורבים אינטרס בעניין שכן הם קורבנות התאונה ובכל מקרה מקומן של טענות למהימנות העדים איננו בשלב זה.

6.         עוד נטען עוד כי עדות הנאשמת עצמה מאששת את ממצאי התביעה שכן המבקשת מוסרת בעדותה כי נסע לפניה רכב, מסרה כי לא עצרה אלא האטה את מהירות נסיעתה, ולא הבחינה ברכב המעורב רק לאחר קרות התאונה. עוד אישרה המבקשת, כך לטענת ב"כ המשיבה, כי אכן מדובר בכביש עם ראות חסומה אך זאת לא למרחק גדול ואף על פי כן בחרה המבקשת שלא לעצור את רכבה, פנתה שמאלה וחסמה את דרכו של הרכב המעורב.

דיון והכרעה

7.         בהתאם להלכה הפסוקה, משמעות הטענה כי המאשימה לא עמדה בנטל להביא "ראיות לכאורה" להוכחת האשמה המיוחסת לנאשם,  היא כי אין בראיות שהוגשו לבית המשפט מטעם התביעה כדי לבסס הרשעה, אפילו אם ינתן בהן מלוא האמון ויוענק להן מלוא המשקל הראייתי.

8.         שלב זה אין בית המשפט מדקדק כחוט השערה ועורך בדיקה מסועפת, שכן אם אכן הוכח לכאורה פרט שולי וכל יסוד משני מאלה שהוזכרו בפרשת העובדות באישום, די בכך שיהיו ראיות לכאורה לגבי היסודות המרכזיים של האישום (ע"פ 732/76, וכן יתר האזכורים בספרו של יעקב קדמי, על סדר הדין הפלילי, חלק שני עמ' 1446).

די בקיומן של ראיות דלות ובסיסיות להוכחת יסודות העבירה, משקלן של הראיות אינו רלוונטי והראיות אינן מאבדות מערכן הלכאורי, גם אם בחומר שהובא בפרשת התביעה קיימות ראיות המחלישות או אף סותרות את הראיות הללו.

9.         בענייננו טוען כאמור ב"כ המבקשת כי הסקת המסקנות על ידי הבוחן נעשתה על יסוד בדיקה של שדה  הראיה בלבד וכאשר ביקורו בזירת התאונה נעשה כשבועיים לאחר האירוע.